טירול וזלצבורג: טיפוס סולו על רכס הנורדקטה באינסברוק

לחופשה שלי בטירול וזלצבורג יצאתי בלי הרבה תוכניות מקדימות.

סגרתי מלונות ובדקתי קצת אופציות לטיולים בטבע, אבל את היעדים והמסלולים הספציפיים בחרתי יום-יומיים קדימה בכל פעם, כדי לשמר תחושת הרפתקנות וספונטניות.

ההגעה לאינסברוק והעלייה לרכס הנורדקטה

הגעתי לאינסברוק בשמונה בבוקר עם רכבת לילה(גרה באירופה), ואחרי אכסון המזוודה בתחנת רכבת וארוחת בוקר – יצאתי לטפס במעלה רכס הNordketten וחיכיתי לראות מתי אשבר

אחרי הכל, אני לא טרקרית גדולה. הכי מאתגר שלי עד היום היה טיפוס של400-500 מטר, ופתאום להגיע לכפול מזה נראה לי כמו קפיצה די גדולה.

ההתחלה היתה קלה יחסית. שיפוע מתון, נוף אל העיר שמפעים יותר יותר ככל שמתקדמים מעלה, והנה אוטוטו חצי מהטיפוס מאחורי.

כשהשיפוע הופך את כח המשיכה לאויב

עד שהגעתי למקטע עם שיפוע של כ30 אחוז והעסק הפך להיות רציני. כח המשיכה פתאום הופך להיות אוייב, הרגליים סוחבות בקושי, ובכל כמה עשרות צעדים מצאתי את עצמי עוצרת, בוהה בנוף, ומנסה להחזיר את הדופק והנשימה לערכים סבירים.

באותו הבוקר ממש חגגתי 44, ואין כמו מאבק אימתני במכניקה ניוטונית כדי לתהות האם את בעצם בדרך לקבר. עד שראיתי שתי מטיילות לפני, בחצי מהגיל שלי במקרה הטוב, נלחמות בחוקי הפיזיקה ומתקשות לא פחות.

הפער בינינו הלך הצטמצם מרגע לרגע, ולבסוף הן נשארו מאחור(לא לפני שביקשו הכוונה בגרמנית. יש קטע כזה שאנשים רנדומליים הופכים אותי למדריכת תיירים ) כמו הרבה פעמים בחיים, אין כמו מפגש עם צעירים חסרי מרץ כדי להחזיר לך את הביטחון העצמי.

בפסגה, 1600 מטר מעל פני הים

הגעתי ל1600 מטר מעל פני הים(קרוב ל1000 מטר מעל נקודת המוצא), והרגשתי בעננים. מימיני אינסבורק נראית כמו תמונה מגלויה, משמאלי מידי פעם נצפים מרבדי שלג במעלה ההר, ועכשיו רק נותר לרדת את הכל בחזרה.

הירידה מההר, ההרפתקה האמיתית של החופשה בטירול וזלצבורג

במפה זה נראה קצר ונחמד. "2-3 קילומטר ואני למטה". מה שלא לקחתי בחשבון זה שהקצר הוא קצת משופע, אפילו משופע מאוד, עם אדמה לא הדוקה במיוחד- או בקיצור אני התפוח ואינסבורק בתפקיד ניוטון.

המסלול למטה עבר מתחת לתוואי הרכבל, ובמשך קרוב לשעה וחצי סיפקתי בוודאי כמה רגעים קומיים לנוסעים, שצפו במוזרה הזו במורד ההר, אשר מחליקה מידי פעם, לפעמים קצת יורדת על התחת, ובסוף נעזרת בענף עבה שמצאתי בדרך כדי להציל מעט מכבודה האבוד.

אבל לבסוף, הגעתי בחזרה לנקודת ההתחלה בשעת אחה"צ, רעבה, תשושה, אבל בעיקר מרוצה!

בעודי גוררת את עצמי לתחנת הרכבת, ומשם למלון, ומגלה שחצי מהשרירים שלי הלכו פייפן מהירידות, התחלתי לתהות אם לא כדאי לקחת את היום הבא בלייט קצת.